האם אתם מרגישים עמוק בפנים שהסבל איננו הכרחי? שלא באמת חייבים לסבול בקיום הזה על אף הסבל הרב שקיים כרגע בעולם?

האם אתם מאמינים, גם אם אולי לא מודים בזה בגלוי, שמגיע לכם משהו יותר טוב? שאתם ראויים ליותר?

האם אתם מודעים לתחושת מחסור פנימית בה למרות שיש לכם המון בחיים (משפחה/זוגיות/ילדים/קריירה), משהו נעלם עדיין מרגיש חסר, ויש לכם נביעה פנימית לגלות מהו?

האם אי פעם הייתה לכם תחושת בטן חזקה שסתרה את השכל וההיגיון שלכם ו/או את דעות הסובבים אתכם ולא הרפתה?

האם הבחנתם אי פעם שקיים בתוככם קול פנימי שזועק לכם ברגעים מסויימים לעשות/לא לעשות משהו?

האם אתם מאמינים שהגשמת חלומות היא אפשרית (גם אם אתם עצמכם עוד לא הצלחתם להגשים שום חלום ושזה קורה רק לאחרים)?

האם חוויתם בעברכם רגעים מכוננים של רעיונות או פתרונות מבריקים שהופיעו פתאום במוחכם (גם אם במקלחת/בשירותים, בריצה, בשטיפת כלים), ויישומם תרם לכם או לסביבתכם?

האם חשיפה לסיפורי הבראה מטורפים בהם אנשים שנשלחו למות הצליחו לרפא עצמם מרגשת אתכם ומעוררת תחושת התפעמות?

האם אתם מאמינים שעם הכוונה אתם מסוגלים לטפח מודעות עצמית? כלומר, מודעות לאיך אתם מתנהגים, מודעות ללמה אתם מתנהגים ככה ומודעות למי או לאילו מצבים גורמים לכם להתנהג ככה?

האם אתם רוצים להיטיב את מצבכם, לצמוח, להתפתח ואולי אפילו להעז להרגיש יותר טוב?

אם עניתם כן על אחת מהשאלות האלו (כן, גם אם רק על אחת מהן), ובוודאי אם עניתם בחיוב על חלקן ו/או מרביתם, הנכם מסוגלים לטפל בעצמכם, כלומר יש בתוככם את הפוטנציאל, הכלים והיכולות לעשות זאת וכל שנדרשת היא הכוונה נכונה. אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים את עצמנו וגם אם לא למדנו באוניברסיטה את תורת הנפש, למידת מספר עקרונות בסיסיים וההסכמה לנתח מצבים באמצעותם יכולה לתרום לכל אחד ואחת מאיתנו רבות ולשפר את מצבנו, הן הרגשי, הן התודעתי והן ההתנהגותי. אין זה אומר לא ללכת למסגרת טיפולית באם מתאפשר לכם כלכלית, זה רק אומר להבין ולהתחבר לפוטנציאל הגלום בכם.

התשובה הקצרה לשאלה "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?" מורכבת משני חלקים – להתחבר לחלק בתוכנו שיודע (מערכת הווייז הפנימית), ולשאול את השאלות הנכונות. ואת זה – כל אדם עם רצון יכול לעשות.