לקום בבוקר ללא כאבים? לנשום ללא חרחורים ושאר רעשים? להתעורר בבוקר ולרצות להיות ערה? לרצות בכלל להיות בחיים? לחיות ללא בולמוסי אכילה והקאות? לחיות ללא הסתרות ומסיכות? לחיות ללא סמים? לחיות באיזון ללא כדורים? אם הייתם שואלים אותי לפני 10 שנים שהקיום האוטופי הזה אכן קיים לו אי שם בעולם מקביל הייתי צוחקת לכם בפרצוף ואז רצה לבלוע להנאתי איזה כדור או שניים כי זה מה שידעתי לעשות אז, לכאוב פיזית, נפשית ומנטלית ולבלוע כדורים. המון כדורים. בגיל 33 כבר חייתי עם מגוון רב ומכובד של כדורים, מכל הצבעים ומכל המינים, בגין מספר לא מבוטל של מחלות, כאבים וחוליים שסבלתי מהם: אסטמה (המחלה שלא נושמים בה), בולימיה (המחלה שמקיאים בה), תת פעילות בבלוטת התריס (המחלה שעייפים בה כל הזמן ומשמינים גם אם אוכלים רק תפוחים), מאניה דיפרסיה (המחלה שבה מזגזגים כל הזמן מהרצון למות לרצון לכבוש את העולם), פריצות דיסק (המצב שבו אי אפשר לזוז כי גם לנשום כואב וכשכבר אפשר לזוז אז מפחדים לזוז כי אולי זה יחזור), מיגרנות (פטישים בראש ולא אלו של יום העצמאות) והתמכרות לסמים קלים (מצב בו העישונים שולטים בך ובמה עושים (ובעיקר מה לא עושים), למי הולכים (למי שיש סמים), לאיפה הולכים (לאיפה יש סמים) ומתי הולכים משם (כשנגמרים הסמים). תוסיפו לזה בעל, קריירה, שלושה ילדים ותקבלו מדד טוב ללמה בלעתי כדורים על מנת להיטיב את מצבי ככל הניתן.

יום אחד, בעודי מקטרת לחבר שקיבלתי עוד כדורים שהבטיחו לי לגביהם שאצטרך לקחת אותם עד המוות (לתת הפעילות בבלוטת התריס), אותו חבר זרק לי את המשפט המכונן: welcome to the 30' pills. מסתבר שבארה"ב "יש דיבור" על זה שבסביבות גיל 30 הם עולים על כדורים כמו שאצלנו עולים על מדים בגיל 18. המשפט הזה לא עזב אותי ולא נתן לי מנוח. התחלתי לחשוב מה יהיה איתי בהמשך? כבר עכשיו אני מפוצצת בכדורים ואני רק בת 30! מה יהיה איתי בגיל 40?? אני אסחוב איתי לכל מקום קופסת אחסון כמו כל הזקנים? לא הרגיש לי נכון ולא היה לי נוח עם המחשבות המדכאות האלו ואינטואיטיבית התחלתי לחקור ולקרוא כל מה שקשור לריפוי, לסיבות בגינן מחלות נוצרות, לחיבור בין הגוף לנפש, קראתי ושמעתי רופאים אמיצים שמספרים על המגבלות שלהם ושל הרפואה המודרנית, קראתי ושמעתי מאות סיפורי החלמה של אנשים שנרפאו כנגד כל הסיכויים וכל מה שאמרו להם הרופאים ואט אט החלה להיבנות בתוכי הידיעה שזה אפשרי, שהאופציה של ריפוי עצמי אכן חיה, קיימת ונושמת בכל רחבי העולם, בניגוד למה שסיפרו לי הרופאים הספציפיים שלי ובניגוד לכל מה שהאמנתי בו.

אחרי ארבע וחצי שנים כאלו, במהלכן עדיין המשכתי לבלוע את כל הכדורים ולהסתיר את כל ההסתרות, הייתי מספיק בטוחה בעצמי ובידע שרכשתי על מנת לעשות מעשה בשטח – הכרזתי קבל עם ועדה שאני הולכת לרפא עצמי מאסטמה. שהגיע הזמן אחרי 18 שנה להיפטר מכל המשאפים והסטרואידים והחרחורים. לא היתה לי דרך ולא היתה תוכנית פעולה מסודרת אבל היתה לי אמונה גדולה שאני עושה את הדבר הנכון וקול פנימי שאמר לי שאני יכולה, שאקשיב לעצמי ושאני אצליח. מה אתם יודעים, זה לקח ארבעה חודשים, המון יצירתיות במספר ערוצי טיפול והמון קשב עצמי ועשיתי את זה! ריפאתי את עצמי מאסטמה! אני זוכרת את ריקוד הניצחון שרקדתי ברחוב אחרי שיצאתי ממרפאתו של רופא הריאות שאישר שהבדיקה שעשיתי במכון הריאות היא בדיקה של בחורה בריאה ושאין זכר לתסמינים שסבלתי מהם כל כך הרבה שנים. אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת אבל לא היה אכפת לי. עשיתי זאת! ריפאתי את עצמי מאסתמה! וואוו! באותם רגעי אושר התחילו להתרוצץ לי בראש, בפעם הראשונה, מחשבות חדשות: "רגע, רגע, רגע, אם הצלחתי עם האסתמה אולי אני אוכל לרפא עצמי מכל שאר המחלות שהייתי חולה בהן? האומנם הרעיון שאני אצליח להיפטר מכל הכדורים שאני תלויה בהם היום יכול לבוא לידי מימוש? האומנם אני יכולה לעשות משהו שרופאים אמרו שהוא בלתי אפשרי? האומנם אופציה כזו קיימת?"

המחשבות האלו הטריפו את מוחי ונפשי יומם וליל עד שהחלטתי שאני הולכת על זה, למרות שלא ידעתי איך, כמה, איפה וכיצד, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, משהו עמוק עמוק בתוכי לחש לי שוב ושוב שאני יכולה. למזלי, בחרתי להקשיב לו…..